top of page
  • Writer's pictureDror Maayan

הדפס אלבומין





אלבומין (חלבון ביצה) על נייר הומצא על ידי Louis Blanquart-Evrard (1802–1872) שהציג את המצאתו לאקדמיה הצרפתית למדעים ב-27.05.1850. הדפס אלבומין על נייר הפך לטכנולוגיה הנפוצה ביותר במשך כ-50 שנים שדחקה לשוליים סוג אחר של הדפס על נייר– הדפס המלח. ניתן היה להשתמש בנגטיבים שנוצרו בטכנולוגיות שונות (נגטיב מנייר/קאלוטייפ, אלבומין על זכוכית, קולודיון רטוב, קולודיון יבש וג'לטין כסף). השיטה הפכה נפוצה במיוחד עם המצאת הקולודיון הרטוב (1851).

הדפס אלבומין, רקע טכני:

התהליך של הכנת נייר משוח באלבומין (חלבון ביצה) מורכב ממספר שלבים:

· הקצפה של חלבון ביצה. יממה לאחר מכן, קציפת החלבון עוברת סינון.

· הנוזל המסונן משמש לציפוי הנייר.

· לאחר יבוש הנייר וכדי להפכו להפכו רגיש לאור, הוא נמשח במלח כסף חנקתי.

· על גבי נייר האלבומין הרגיש לאור הונח הנגטיב, פנים אל פנים (הדפס מגע), והשניים נחשפו לאור השמש.

· בחדר החושך נטבל התצלום בתמיסת זהב, נשטף וקובע.

תצלומי האלבומין ניתנים לזיהוי בזכות הגוון החום-צהבהב-סגלגל שלהם, בעיקר באזורים הבהירים והיות ההדפס מבריק.



יצור מסחרי של אלבומין על נייר היה זמין לצלמים כבר מ-1854.


Promotion of albumen paper


יחד עם זאת, כתבי עת מהתקופה היו מלאים בנוסחאות שונות ומגוונות שנועדו לאפשר לכל צלם להכין נייר בעצמו.

להלן אחת הנוסחאות להכנת נייר מצופה אלבומין:


The Photographic Art Journal, 1853, 206


אלבומין מוכן (עם תוספת של תמיסת נתרן או אמוניום כלוריד) יכול לעמוד שבועות בטמפרטורת החדר (חיי מדף ארוכים) וניתן להשתמש בו לפי הצורך. כמה שיותר זמן עומד האלבומין כך הוא הופך יותר ויותר חומצתי והריח מתחלף מריח של אמוניה לגופרית. עם חלוף הזמן, ריח הביצים הסרוחות הופך לבלתי נסבל, אבל לפי חלק מהמתכונים, ככל שהאלבומין עומד יותר כך הוא טוב יותר.







לקראת 1880 בצד נייר האלבומין הלבן ניתן היה לרכוש או להכין גם נייר בגוונים שונים על ידי הוספת צבע מדולל לתוך האלבומין. במפעלי יצור גדולים של נייר אלבומין השתמשו בכמויות אדירות של ביצים או נכון יותר, בחלבון. החלמון נמכר לתעשיות אחרות, ולצלמים פרטיים ייעצו להכין ממנו עוגות.




לאחר שהנייר הוכן כהלכה הוא הונח על הנגטיב וההדפסה נעשתה כהדפס מגע בשמש. במהלך ההדפסה הנייר מתכהה בהדרגה ומדי פעם על הצלם לבדוק את מידת הרוויה והניגודיות הרצויה.







הדפסי אלבומין התאפיינו בברק ובגווים צהובים-חומים, המתקבלים בזכות השימוש בתמיסת זהב בשלבים הסופיים של התהליך. התוצאה הסופית מבריקה, חמימה ומקרינה תחושה של רוך. עם זאת, בעיות בתהליך ההדפסה יכולות לשבש את התוצאה הרצויה. כך, למשל, אם הנגטיב קונטרסטי מדי, הקונטרסים בהדפסה יהיו חזקים מדי, מצד שני, נגטיב חלש יגרום לטשטוש בקונטרסים והעדר פרטים. כל התהליך חייב להיות מדויק ומדוד, החל מזמן החשיפה לשמש ועד לזמן בו הנייר נמצא בפיתוח וקיבוע. כימיקלים ישנים או זמן פיתוח קצר מדי עלולים לגרום להופעת כתמים שחורים צהבהבים. השטיפה בזהב נוזלי, האחראי לצבעוניות של הדפס האלבומין הסופי, צריכה גם היא להיות מדויקת.


מכיוון שההדפסים נעשו על נייר דק שהסתלסל או התקפל בקלות, הם הודבקו על מצע קרטון כדי ליישרם ולשמרם בצורה טובה. הדפסי אלבומין הפכו את הצילום למסחרי בהקפים גדולים ועד היום, ניתן למצוא בשוקי עתיקות דוגמאות מקוריות רבות של הדפסי אלבומין בזמן שהנגטיבים מזכוכית מהם הודפסו, נשברו או נעלמו ברובם.



 

להדפסי אלבומין על נייר היו שימושים רבים: תצלומי נוף ודיוקן , תצלומי אירועים, מלחמה ותיירות, תצלומים מדעיים, סטריאוגרפים (תצלומי תלת-מימד), כרטיסי ביקור, ועוד. הם נסחרו בהמוניהם והגיעו כמעט לכל בית זעיר בורגני באירופה ובאמריקה במאה ה-19, רבים מהם נאספו לאלבומים.




תג בחירות עליו מודבק צילום אלבומין על נייר של וויליאם מקקינלי, הנשיא ה-25 של ארה"ב



בין הצלמים החשובים שעבדו בטכנולוגיית הדפסה זו נמנים:

כרטיס ביקור מהסטודיו לצילום של נאדאר

פליקס נאדאר (Gaspar-Felix Tournachon, 1820-1910, known by the pseudonim Nadar). אמן, קריקטוריסט וצלם צרפתי פורץ דרך. היה ידוע במיוחד בזכות צילומי הדיוקנאות שנמנו בין הטובים ביותר בתקופתו. כבר ב-1855 רשם פטנט על שימוש בצילומי אוויר ליצירת מפות והיה הראשון שהצליח לצלם מכדור פורח והראשון שצילם מתחת לאדמה בעזרת תאורה מלאכותית בקטקומבות של פריז.


בין כרטיסי הביקור הנמצאים באוסף שלנו ישנם גם מבית היוצר של היפוליט בייארד (Hippolyte Bayars 1801-1887).

סיפורו של בייארד, צלם צרפתי, הוא ייחודי וטראגי. הוא נימנה בין ממציאי הצילום הראשונים. למעשה, תערוכה ראשונה מצילומיו הוצגה כבר ביולי 1839 כחודש לפני המועד המקובל להכרזה על המצאת הצילום על ידי דאגר. טכנולוגיית הצילום שהמציא הייתה שונה מזו של דאגר והתבססה על צילום פוזיטיב על נייר. למרות כל ניסיונותיו להירשם בהיסטוריה בין ממציאי הצילום, נדחו פניותיו על ידי האקדמיה והוא לא קיבל את ההכרה שהיה ראוי לה. מתוסכל, הוא צילם את עצמו בתור גופה של אדם שהתאבד בטביעה (1840) והוסיף מכתב "התאבדות" בו הוא מבכה על מר גורלו.


The corpse of the gentleman you see here . . . is that of Monsieur Bayard, inventor of the process that you have just seen. . . . As far as I know this ingenious and indefatigable experimenter has been occupied for about three years with perfecting his discovery. . . . The Government, who gave much to Monsieur Daguerre, has said it can do nothing for Monsieur Bayard, and the poor wretch has drowned himself. Oh the vagaries of human life! . . .


בכך, בייארד לא רק צילם את הדיוקן העצמי הראשון בהיסטוריה אלא גם לראשונה, יצר מציאות מבוימת ומתעתעת. בייארד פתח סטודיו מסחרי עם שותף והמשיך לצלם בטכנולוגיות השונות שהתחלפו במהלך המאה ה-19. כרטיס ביקור זה הינו דוגמה מצוינת לאחת מיצירותיו היותר מאוחרות.



דיסדארי (Andre Adolphe-Eugene Disderi), צלם צרפתי שהתחיל כדאגרוטייפיסט. ב-1854 רשם פטנט על המצאת כרטיסי הביקור (carte-de-visite), שהיו פורטרטים המודפסים בטכנולוגיה של אלבומין על נייר ומודבקים על כרטיס בגודל 6X9 ס"מ. המצאה זו הפכה אותו לצלם העשיר ביותר בעולם בתקופתו. דיסדארי צילם בין היתר, גם במצלמה בעלת ארבע עדשות (עם כי מספר העדשות יכול היה להגיע ל-12 ויותר), כך שכל נגטיב זכוכית הכיל ארבעה תצלומים זהים שהודפסו כארבעה פוזיטיבים על נייר. כרטיסי ביקור אלו זכו לפופולריות גדולה ובסוף שנות ה-60 של המאה ה-19 הוחלפו בכרטיסי ביקור בפורמט גלויה (Cabinet Card).



 

צילומי מסעות רבים (ללא קשר לטכנולוגיה בה נוצר הנגטיב) הודפסו באלבומין על נייר. מנגטיב זכוכית אחד ניתן היה להדפיס מאות פוזיטיביים שנמכרו לכל דורש. תצלומים אלה הביאו ארצות ותרבויות זרות ואקזוטיות אל העולם המוכר והנוח ואפשרו לאנשי המערב הכרות "פנים מול פנים" עם המקומות והאנשים שקשה או מסוכן היה להגיע אליהם. תצלומים אלה נחשבו לתיעוד אמת של אותם המקומות ("תמונה שווה אלף מילים").




בתצלומי אלבומין רבים השמיים הם בגוון אחיד וללא פרטים כלל (עננים) לעומת הפירוט הרב שניתן לראות בחלקים האחרים בתצלום. תופעה זו נובעת מהפרשים בזמני החשיפות. טכנולוגיות הצילום המוקדמות היו רגישות בעיקר לאורכי הגל הכחול והירוק (אורתוכרומטי) וכדי לצלם דמויות או נופים נדרשה חשיפה ארוכה יחסית. כך, בזמן שהצלם התמקד בחשיפה האופטימלית בצילום הנוף או המבנים, השמיים "נשרפו" (חשיפת יתר) ובהדפסה על הנייר הפכו נטולי פרטים. כדי ל"החיות" את השמיים בהדפס הסופי ולהפכם דרמטיים יותר, הוסיפו עננים שנרשמו בעזרת עיפרון על הנגטיב או שהודפסו מנגטיב נוסף שנחשף במיוחד לשמיים (הקרקע הייתה בחשיפת חסר).



אחד ממוקדי העניין החשובים ביותר לתיעוד מצולם במאה ה-19 הייה ארץ הקודש, אליה הגיעו צלמים כבר בראשית שנות הארבעים של המאה ה-19 ומאז לא הפסיקו לפקוד ולצלם אותה. מכיוון שרוב רובם של הצלמים בתקופה זו היו נוצרים, הם הגיעו עם אג'נדה דתית ברורה שהתבטאה בצילומיהם והפכה לכלי מרכזי בעיצוב דעת הקהל, שנחשף לתעשיית הדפסי האלבומין הפורחת. בין הצלמים הידועים שצילמו בארץ הקודש היו פרנסיס פרית', פליקס בונפיס, פרנק גוד, ורבים אחרים. בראשית עידן הצילום, רוב רובם של הצלמים הגיעו מאירופה, ובעיקר מבריטניה ומצרפת. מאוחר יותר הצטרפו אליהם גם צלמים אמריקאים כדוגמת צ'ארלס ברגהיים והאמריקן קולוני שאף התיישבו ועבדו מארץ ישראל.


Stereoviews by Francis Frith, 1857

פרנסיס פרית, אנגלי, היה בין הראשונים לייסד סטודיו ועסק לצילום שמכר אלפי תצלומים, חלקם פרי ידו וחלקם שצולמו על ידי צלמים אחרים ששכר. כמו צלמים רבים אחרים, הוא ערך מסעות למזרח הקרוב והנגיש את המראות (ובינם את המקומות הקדושים בארץ הקודש) לקהל המערבי.




כעשור אחריו, פליקס בונפיס, צלם צרפתי, פתח את הסטודיו שלו - 'בית בונפיס' בביירות, וממנו יצא למסעות צילום ברחבי המזרח הקרוב. תצלומים פרי ידו ואחרים שהעסיק, הנגישו למערב את המראות האקזוטיים, האנשים והמקומות הקדושים במזרח התיכון ובארץ הקודש. נקדיש לבית בונפיס את אחד הבלוגים הבאים.






גם לסטריאוגרפים (תצלומי תלת-מימד) נקדיש בלוג נפרד.

נאמר רק שרוב הצלמים המקצועיים צילמו הן בדו-ממד (מצלמה בעלת עדשה אחת) והן בתלת-ממד (מצלמה בעלת שתי עדשות).


תצלומים סטיריאוגרפיים אלה נועדו לצפייה בעזרת משקפיים מיוחדים (סטריאוסקופ) שעזרו ליצור את אפקט התלת-ממד בדומה לעיניים האנושית.










126 views4 comments

Recent Posts

See All

4 comentarios


Invitado
14 ago 2022

עבודה מרשימה. כל הכבוד על הדבקות במשימת תיעוד הצילום העתיק!

Me gusta
Invitado
14 ago 2022
Contestando a

רוב תודות.🙂

Me gusta

Invitado
08 ago 2022

very informative. I heard in Rochester the stench from eggs became a problem, due to manufacturing...


Me gusta
Dror Maayan
Dror Maayan
08 ago 2022
Contestando a

Thanks! Bonfils' wife, who kept the studio running until early 20th century, wrote in her memoir after returning to Switzerland that she never wants to see or eat another egg in her life.

Me gusta
bottom of page