top of page
Writer's pictureDror Maayan




אלבומין (חלבון ביצה) על נייר הומצא על ידי Louis Blanquart-Evrard (1802–1872) שהציג את המצאתו לאקדמיה הצרפתית למדעים ב-27.05.1850. הדפס אלבומין על נייר הפך לטכנולוגיה הנפוצה ביותר במשך כ-50 שנים שדחקה לשוליים סוג אחר של הדפס על נייר– הדפס המלח. ניתן היה להשתמש בנגטיבים שנוצרו בטכנולוגיות שונות (נגטיב מנייר/קאלוטייפ, אלבומין על זכוכית, קולודיון רטוב, קולודיון יבש וג'לטין כסף). השיטה הפכה נפוצה במיוחד עם המצאת הקולודיון הרטוב (1851).

הדפס אלבומין, רקע טכני:

התהליך של הכנת נייר משוח באלבומין (חלבון ביצה) מורכב ממספר שלבים:

· הקצפה של חלבון ביצה. יממה לאחר מכן, קציפת החלבון עוברת סינון.

· הנוזל המסונן משמש לציפוי הנייר.

· לאחר יבוש הנייר וכדי להפכו להפכו רגיש לאור, הוא נמשח במלח כסף חנקתי.

· על גבי נייר האלבומין הרגיש לאור הונח הנגטיב, פנים אל פנים (הדפס מגע), והשניים נחשפו לאור השמש.

· בחדר החושך נטבל התצלום בתמיסת זהב, נשטף וקובע.

תצלומי האלבומין ניתנים לזיהוי בזכות הגוון החום-צהבהב-סגלגל שלהם, בעיקר באזורים הבהירים והיות ההדפס מבריק.



יצור מסחרי של אלבומין על נייר היה זמין לצלמים כבר מ-1854.


Promotion of albumen paper


יחד עם זאת, כתבי עת מהתקופה היו מלאים בנוסחאות שונות ומגוונות שנועדו לאפשר לכל צלם להכין נייר בעצמו.

להלן אחת הנוסחאות להכנת נייר מצופה אלבומין:


The Photographic Art Journal, 1853, 206


אלבומין מוכן (עם תוספת של תמיסת נתרן או אמוניום כלוריד) יכול לעמוד שבועות בטמפרטורת החדר (חיי מדף ארוכים) וניתן להשתמש בו לפי הצורך. כמה שיותר זמן עומד האלבומין כך הוא הופך יותר ויותר חומצתי והריח מתחלף מריח של אמוניה לגופרית. עם חלוף הזמן, ריח הביצים הסרוחות הופך לבלתי נסבל, אבל לפי חלק מהמתכונים, ככל שהאלבומין עומד יותר כך הוא טוב יותר.







לקראת 1880 בצד נייר האלבומין הלבן ניתן היה לרכוש או להכין גם נייר בגוונים שונים על ידי הוספת צבע מדולל לתוך האלבומין. במפעלי יצור גדולים של נייר אלבומין השתמשו בכמויות אדירות של ביצים או נכון יותר, בחלבון. החלמון נמכר לתעשיות אחרות, ולצלמים פרטיים ייעצו להכין ממנו עוגות.




לאחר שהנייר הוכן כהלכה הוא הונח על הנגטיב וההדפסה נעשתה כהדפס מגע בשמש. במהלך ההדפסה הנייר מתכהה בהדרגה ומדי פעם על הצלם לבדוק את מידת הרוויה והניגודיות הרצויה.







הדפסי אלבומין התאפיינו בברק ובגווים צהובים-חומים, המתקבלים בזכות השימוש בתמיסת זהב בשלבים הסופיים של התהליך. התוצאה הסופית מבריקה, חמימה ומקרינה תחושה של רוך. עם זאת, בעיות בתהליך ההדפסה יכולות לשבש את התוצאה הרצויה. כך, למשל, אם הנגטיב קונטרסטי מדי, הקונטרסים בהדפסה יהיו חזקים מדי, מצד שני, נגטיב חלש יגרום לטשטוש בקונטרסים והעדר פרטים. כל התהליך חייב להיות מדויק ומדוד, החל מזמן החשיפה לשמש ועד לזמן בו הנייר נמצא בפיתוח וקיבוע. כימיקלים ישנים או זמן פיתוח קצר מדי עלולים לגרום להופעת כתמים שחורים צהבהבים. השטיפה בזהב נוזלי, האחראי לצבעוניות של הדפס האלבומין הסופי, צריכה גם היא להיות מדויקת.


מכיוון שההדפסים נעשו על נייר דק שהסתלסל או התקפל בקלות, הם הודבקו על מצע קרטון כדי ליישרם ולשמרם בצורה טובה. הדפסי אלבומין הפכו את הצילום למסחרי בהקפים גדולים ועד היום, ניתן למצוא בשוקי עתיקות דוגמאות מקוריות רבות של הדפסי אלבומין בזמן שהנגטיבים מזכוכית מהם הודפסו, נשברו או נעלמו ברובם.



 

להדפסי אלבומין על נייר היו שימושים רבים: תצלומי נוף ודיוקן , תצלומי אירועים, מלחמה ותיירות, תצלומים מדעיים, סטריאוגרפים (תצלומי תלת-מימד), כרטיסי ביקור, ועוד. הם נסחרו בהמוניהם והגיעו כמעט לכל בית זעיר בורגני באירופה ובאמריקה במאה ה-19, רבים מהם נאספו לאלבומים.




תג בחירות עליו מודבק צילום אלבומין על נייר של וויליאם מקקינלי, הנשיא ה-25 של ארה"ב



בין הצלמים החשובים שעבדו בטכנולוגיית הדפסה זו נמנים:

כרטיס ביקור מהסטודיו לצילום של נאדאר

פליקס נאדאר (Gaspar-Felix Tournachon, 1820-1910, known by the pseudonim Nadar). אמן, קריקטוריסט וצלם צרפתי פורץ דרך. היה ידוע במיוחד בזכות צילומי הדיוקנאות שנמנו בין הטובים ביותר בתקופתו. כבר ב-1855 רשם פטנט על שימוש בצילומי אוויר ליצירת מפות והיה הראשון שהצליח לצלם מכדור פורח והראשון שצילם מתחת לאדמה בעזרת תאורה מלאכותית בקטקומבות של פריז.


בין כרטיסי הביקור הנמצאים באוסף שלנו ישנם גם מבית היוצר של היפוליט בייארד (Hippolyte Bayars 1801-1887).

סיפורו של בייארד, צלם צרפתי, הוא ייחודי וטראגי. הוא נימנה בין ממציאי הצילום הראשונים. למעשה, תערוכה ראשונה מצילומיו הוצגה כבר ביולי 1839 כחודש לפני המועד המקובל להכרזה על המצאת הצילום על ידי דאגר. טכנולוגיית הצילום שהמציא הייתה שונה מזו של דאגר והתבססה על צילום פוזיטיב על נייר. למרות כל ניסיונותיו להירשם בהיסטוריה בין ממציאי הצילום, נדחו פניותיו על ידי האקדמיה והוא לא קיבל את ההכרה שהיה ראוי לה. מתוסכל, הוא צילם את עצמו בתור גופה של אדם שהתאבד בטביעה (1840) והוסיף מכתב "התאבדות" בו הוא מבכה על מר גורלו.


The corpse of the gentleman you see here . . . is that of Monsieur Bayard, inventor of the process that you have just seen. . . . As far as I know this ingenious and indefatigable experimenter has been occupied for about three years with perfecting his discovery. . . . The Government, who gave much to Monsieur Daguerre, has said it can do nothing for Monsieur Bayard, and the poor wretch has drowned himself. Oh the vagaries of human life! . . .


בכך, בייארד לא רק צילם את הדיוקן העצמי הראשון בהיסטוריה אלא גם לראשונה, יצר מציאות מבוימת ומתעתעת. בייארד פתח סטודיו מסחרי עם שותף והמשיך לצלם בטכנולוגיות השונות שהתחלפו במהלך המאה ה-19. כרטיס ביקור זה הינו דוגמה מצוינת לאחת מיצירותיו היותר מאוחרות.



דיסדארי (Andre Adolphe-Eugene Disderi), צלם צרפתי שהתחיל כדאגרוטייפיסט. ב-1854 רשם פטנט על המצאת כרטיסי הביקור (carte-de-visite), שהיו פורטרטים המודפסים בטכנולוגיה של אלבומין על נייר ומודבקים על כרטיס בגודל 6X9 ס"מ. המצאה זו הפכה אותו לצלם העשיר ביותר בעולם בתקופתו. דיסדארי צילם בין היתר, גם במצלמה בעלת ארבע עדשות (עם כי מספר העדשות יכול היה להגיע ל-12 ויותר), כך שכל נגטיב זכוכית הכיל ארבעה תצלומים זהים שהודפסו כארבעה פוזיטיבים על נייר. כרטיסי ביקור אלו זכו לפופולריות גדולה ובסוף שנות ה-60 של המאה ה-19 הוחלפו בכרטיסי ביקור בפורמט גלויה (Cabinet Card).



 

צילומי מסעות רבים (ללא קשר לטכנולוגיה בה נוצר הנגטיב) הודפסו באלבומין על נייר. מנגטיב זכוכית אחד ניתן היה להדפיס מאות פוזיטיביים שנמכרו לכל דורש. תצלומים אלה הביאו ארצות ותרבויות זרות ואקזוטיות אל העולם המוכר והנוח ואפשרו לאנשי המערב הכרות "פנים מול פנים" עם המקומות והאנשים שקשה או מסוכן היה להגיע אליהם. תצלומים אלה נחשבו לתיעוד אמת של אותם המקומות ("תמונה שווה אלף מילים").




בתצלומי אלבומין רבים השמיים הם בגוון אחיד וללא פרטים כלל (עננים) לעומת הפירוט הרב שניתן לראות בחלקים האחרים בתצלום. תופעה זו נובעת מהפרשים בזמני החשיפות. טכנולוגיות הצילום המוקדמות היו רגישות בעיקר לאורכי הגל הכחול והירוק (אורתוכרומטי) וכדי לצלם דמויות או נופים נדרשה חשיפה ארוכה יחסית. כך, בזמן שהצלם התמקד בחשיפה האופטימלית בצילום הנוף או המבנים, השמיים "נשרפו" (חשיפת יתר) ובהדפסה על הנייר הפכו נטולי פרטים. כדי ל"החיות" את השמיים בהדפס הסופי ולהפכם דרמטיים יותר, הוסיפו עננים שנרשמו בעזרת עיפרון על הנגטיב או שהודפסו מנגטיב נוסף שנחשף במיוחד לשמיים (הקרקע הייתה בחשיפת חסר).



אחד ממוקדי העניין החשובים ביותר לתיעוד מצולם במאה ה-19 הייה ארץ הקודש, אליה הגיעו צלמים כבר בראשית שנות הארבעים של המאה ה-19 ומאז לא הפסיקו לפקוד ולצלם אותה. מכיוון שרוב רובם של הצלמים בתקופה זו היו נוצרים, הם הגיעו עם אג'נדה דתית ברורה שהתבטאה בצילומיהם והפכה לכלי מרכזי בעיצוב דעת הקהל, שנחשף לתעשיית הדפסי האלבומין הפורחת. בין הצלמים הידועים שצילמו בארץ הקודש היו פרנסיס פרית', פליקס בונפיס, פרנק גוד, ורבים אחרים. בראשית עידן הצילום, רוב רובם של הצלמים הגיעו מאירופה, ובעיקר מבריטניה ומצרפת. מאוחר יותר הצטרפו אליהם גם צלמים אמריקאים כדוגמת צ'ארלס ברגהיים והאמריקן קולוני שאף התיישבו ועבדו מארץ ישראל.


Stereoviews by Francis Frith, 1857

פרנסיס פרית, אנגלי, היה בין הראשונים לייסד סטודיו ועסק לצילום שמכר אלפי תצלומים, חלקם פרי ידו וחלקם שצולמו על ידי צלמים אחרים ששכר. כמו צלמים רבים אחרים, הוא ערך מסעות למזרח הקרוב והנגיש את המראות (ובינם את המקומות הקדושים בארץ הקודש) לקהל המערבי.




כעשור אחריו, פליקס בונפיס, צלם צרפתי, פתח את הסטודיו שלו - 'בית בונפיס' בביירות, וממנו יצא למסעות צילום ברחבי המזרח הקרוב. תצלומים פרי ידו ואחרים שהעסיק, הנגישו למערב את המראות האקזוטיים, האנשים והמקומות הקדושים במזרח התיכון ובארץ הקודש. נקדיש לבית בונפיס את אחד הבלוגים הבאים.






גם לסטריאוגרפים (תצלומי תלת-מימד) נקדיש בלוג נפרד.

נאמר רק שרוב הצלמים המקצועיים צילמו הן בדו-ממד (מצלמה בעלת עדשה אחת) והן בתלת-ממד (מצלמה בעלת שתי עדשות).


תצלומים סטיריאוגרפיים אלה נועדו לצפייה בעזרת משקפיים מיוחדים (סטריאוסקופ) שעזרו ליצור את אפקט התלת-ממד בדומה לעיניים האנושית.










126 views4 comments
Writer's pictureDror Maayan

Updated: Jul 18, 2022

ראשית הצילום העממי




הפוסט הראשון שלנו מוקדש לקולודיון רטוב. הסיבה כפולה. היסטורית זו הייתה הטכנולוגיה הרווחת ביותר במאה ה-19 וזו גם טכנולוגיית הצילום שהפכה הפופולרית ביותר כיום בקרב צלמים שמבקשים להתנסות בצילום חומרי-אנאלוגי עתיק שאינו פילם. האחראים על תחייה מחודשת זו בעת המודרנית הם פרופ׳ מארק אוסטרמן ורעייתו פרנס סקאלי אוסטרמן (אצלו זכיתי ללמוד) והם המורים שלימדו את סאלי מאן את טכניקת הלוח הרטוב, כיום אחת הצלמות המובילות והייחודיות בתחום זה. בספרה האוטוביוגרפי של מאן (Hold Still) בעמוד 223 היא מודה לשניהם.


קולודיון רטוב (wet collodion), רקע טכני

נוזל הקולודיון הוא חומר צמיגי (דומה לסירופ מייפל) המתקבל כאשר ממיסים ניטרו צלולוזה מכותנה בתמיסת אלכוהול ואתר. פוטסיום יודיד מוסף לתמיסה זו שמצפה פלטת זכוכית או מתכת בשכבה דקה. הפלטה נטבלת באמבטיה של הלידי כסף הנדבקים לשכבת הקולודיון על מנת להפוך אותה רגישה לאור. לאחר החשיפה לאור במצלמה (צילום), ובעוד הקולודיון רטוב, הפלטה עוברת פיתוח בתנאי חשיכה, שטיפה במים, קיבוע בנתרן ושטיפה נוספת. לאחר שהפלטה מתייבשת היא מצופה בוורניש על מנת להגן על פני השטח. טכניקת הקולודיון הרטוב (לוח רטוב) שימשה בשלושה יישומים: יצירת נגטיב מזכוכית, פוזיטיב מזכוכית (אמברוטייפ) ופוזיטיב ממתכת (טינטייפ).

אמברוטייפ (Ambrotype)

השם הוא נגזרת של המילה היוונית – נצחי. האמברוטייפ הומצא על ידי האמריקאי ג'יימס קוטינג אמברוס ב- 1854. קוטינג השתמש בהמצאת הקולודיון של ארצ'ר מ- 1851 כדי ליצור דימוי פוזיטיבי ישיר על לוח זכוכית, שצידו האחורי מכוסה בבד שחור או נצבע בשחור. כשמתבוננים בלוח הזכוכית על רקע כהה, הדימוי נראה פוזיטיבי (בהירים וכהים כפי שהם במציאות).

טינטייפ (Tintype)

הטינטייפ הומצא על ידי הצרפתי אדולף אלכסנדר מרטין ב- 1853. ב-1856 נרשם פטנט בארה"ב על ידי הצלם המילטון סמית. התהליך הוא קולודיון רטוב (לוח רטוב) הנעשה על לוח מתכת (ברזל) שצופה בזפת שחורה. הדימוי הנוצר על הלוח הוא פוזיטיבי. טכניקה זו הפכה לפופולארית מאוד בשנות מלחמת האזרחים באמריקה (1861-65).



קולודיון רטוב (או לוח רטוב) הומצא ב-1851 על ידי ארצ'ר (1813-185,Frederick Scott Archer), אשר השתמש בקולודיון, חומר אורגני (שילוב בין ניטרוצלולוזה (guncotton), אלכוהול ואתר) נוזלי שקוף ודביק, ששימש לאטימת פצעים, לכיסוי פלטת זכוכית. הנוזל כיסה את הזכוכית באופן אחיד, היה שקוף לגמרי, החשיפה הייתה מהירה מאוד (לזמנה) והנגטיב שהתקבל בשיטתו של ארצ'ר היה חד מאוד. התהליך כולו היה קל וזול בהרבה מהדאגרוטייפ. מהנגטיב שצולם ניתן היה לקבל הדפסי פוזיטיב רבים על נייר, ברורים וחדים וללא טקסטורות וטשטושים. ארצ'ר לא רשם פטנט על טכנולוגיה זו, ישנה סברה שהיה כה עני שלא היה לו כסף לכך. בניגוד לדאגר (Louis Jacques Mande Daguerre, 1787-1851) וטאלבוט (William Henry Fox Talbot, 1800-1877), הוא נמנע מלקרוא לטכנולוגיה החדשה על שמו. צחוק הגורל הוא, שארצ'ר מת צעיר ועני וכמעט נשכח, בזמן שהמצאתו הפכה לנפוצה ביותר במחצית המאה ה-19 ושינתה את עולם הצילום לעד.


כתבי עת לצילום הוצפו בדיונים על השיטה החדשה והיללו את תוצאותיה ואת האפשרויות הרבות שנפתחו בעקבות השימוש בה.

למעשה, רוב רובה של המחצית השנייה של המאה ה-19 עמדה בסימן הקולודיון הרטוב שעמד בבסיס הפיתוחים הרבים שגרמו לצילום להיות פופולרי יותר, עממי יותר, וחופשי יותר. לא רק שמהנגטיב שצולם על זכוכית ניתן היה ליצור פוזיטיבים רבים על נייר, אלא שהזכוכית עצמה יכלה לשמש כפוזיטיב, תצלום יחידני, הידוע כאמברוטיפ.






בנוסף, ניתן היה להשתמש במתכת זולה במקום זכוכית ולהשיג פוזיטיבים – טינטייפים, שהיו זולים מספיק עד שכמעט כל אחד יכול היה להרשות לעצמו לרכוש. השינויים הללו (עליהם נרחיב בהמשך) השפיעו דרמטית על התפתחות הצילום, וקידמו אותו צעד ענק לכיוון הצילום המודרני. כרטיסי ביקור, אלבומי מסע, אלבומים אישיים, צילום אישי והומוריסטי ועוד, כל אלה חווים חוב רב לקולודיון הרטוב.






אפילו המכשול העיקרי של שיטה זו לא הרתיע את הצלמים וחובבי הצילום. הקולודיון מכונה "רטוב" מכיוון שטכנולוגיה זו מאפשרת יצירת דימוי כל עוד החומר נשאר רטוב או לח. עם התייבשות הקולודיון הלוח מאבד את רגישותו, ולא מאפשר צילום. צלם שיצר או יוצר בטכנולוגיה זו חייב להיות יעיל וזריז מספיק כדי לצפות את הלוח, להפוך אותו רגיש לאור בעזרת טבילה באמבטיית כסף, לצלם, לפתח ולקבע, והכל במסגרת 15-20 דקות, על מנת למנוע מהקולודיון להתייבש. מיותר לציין שבמקומות חמים במיוחד כארצנו, זמן זה מתקצר עוד. על מנת להתמודד עם מגבלה בסיסית זו, צלמים שעבדו מחוץ לסטודיו או יצאו למסעות צילום השתמשו בחדר חושך נייד (עגלה רתומה לסוסים, אוהל חשוך או קופסה גדולה ואטומה לאור). הם היו צריכים לחשב היטב את כמויות החומרים והנוזלים שנדרשו להם למסעם זה.


טכנולוגיה הלוח הרטוב הייתה הפשוטה, הזמינה והזולה ביותר מבין כל טכנולוגיות הצילום שקדמו לה והפכה פופולארית ונפוצה מאוד. כמעט כל מי שרק רצה ועם מינימום הכשרה, יכול היה להפוך לצלם פוטנציאלי. כך בלונדון לבדה צלמניות קמו כמעט בכל רחוב הומה ואנשים רבים מצאו במקצוע הצילום רווח נאה וקל. כמעט כל אחד יכול היה לצלם ולהצטלם. הירידה הדרמטית באיכות התצלומים שנוצרו ובעיקר בתצלומי הדיוקן והוזלת תעריפי הצילום, הרחיקה בשנות ה-60 של המאה ה-19 צלמים יידועי שם ומובילים כמו פנטון ( 1819-1869 Roger Fenton) ולה גריי ( 1820-1884, Gustave Le Gray) מהתחום.



 

טינטייפ



הטינטייפ (TINTYPE), שהומצא בסביבות 1856 זכה לפופולריות רבה במיוחד באמריקה בזכות עמידות החומר המתכתי. זהו צילום פוזיטיב, יחידני, הנוצר ישרות במצלמה. כמו בכל צילום פוזיטיב במאה ה-19, בתצלום המתקבל קיים היפוך בין ימין לשמאל (הבעיה ניכרת בעיקר בהיפוך טקסט אם קיים בתצלום). צילום הטינטייפ לא ניתן היה לשכפול אך במהרה, התגברו הצלמים והממציאים על מגבלה זו, והחלו להשתמש במצלמות מרובות עדשות שאפשרו לצלם טינטייפים רבים בו זמנית.

טינטייפ שנוצר במפעל המקורי של נף

השם הראשון שניתן לטכנולוגיה זו היה MELAINOTYPE (כהה או שחור), שפיתחו בארה"ב המילטון סמית (HAMILTON SMITH) ב-1854 ופיטר נף ( PETER NEFF ), שגם רשם עליה פטנט ב-1856. הטכנולוגיה שופרה באופן ניכר על ידי בנו של נף שהמשיך לצלם בה לאורך שנים רבות והפך אותה לפופולרית ביותר. טכנולוגיה זו הייתה ידועה גם בשם ferrotype (מהמילה ברזל), שם שניתן לה על ידי ממציא אחר VICTOR GRISWOLD, שעבד במקביל לסמית ונף.


השמות הללו לא תפסו בקרב הציבור הרחב שנהג לכנות את התצלומים הללו בפשטות טינטייפ (עשויים מפח). הטינטייפ הפך כה פופולרי באמריקה שהביטוי "לא על הטינטייפ שלך" הפך מטבע לשון. מקורות כתובים מוקדמים, כמו גם היסטוריונים של הצילום התייחסו לטינטייפ כנחות יותר מהאמברוטייפ (פוזיטיב על זכוכית). כבר ב-1868 הטינטייפים נחשבו לנטולי איכויות אמנותיות אמתית בהשוואה לטכנולוגיות צילום אחרות. ועם זאת, הטינטייפים שנוצרו בשנות ה-50 וה-60 הציגו איכות גבוהה בצד צילום נגיש ופופולרי. גם בהמשך המאה, חלק מהסטודיו לצילום המובילים, שמרו על איכות בלתי מתפשרת, אך פעמים, זמינותה הרבה של הטכנולוגיה ומהירות הצילום, באו על חשבון האיכות.




Humphrey's journal of the daguerreotype and photographic arts 13 (1861-2)

שיא השימוש בטכנולוגיה זו היה במלחמת האזרחים האמריקאית (1861-65). צלמים המתמחים בטינטייפים יצאו לשדות הקרב ולמחנות הצבא, מצויידים בחדר חושך נייד, על מנת לצלם דיקנאות של החיילים, מנציחים אותם לעד. דיקנאות אלה, סוג של תמונות פספורט, נשלחו למשפחתם, חבריהם ואהובותיהם, ולעתים שרדו כזיכרון ויזואלי יחיד מאותו חייל.




טינטייפים נאספו לאלבומים משפחתיים, ובמיוחד מעניינים טינטייפים מסוג 'אבן חן' (GEM TINTYPE). טינטייפים קטנים שניתן היה לשמור באלבומים מיניאטוריים ולנייד אותם ממקום למקום ובכך לשמר את זיכרון הקרובים והאהובים, בעידן של נדודים והתיישבות חלוצית. בנוסף, צילומי הטינטייפ הפכו לעדויות משפטיות של ממש וצורפו למסמכים שונים, כדוגמת תעודות נישואין.


את חשיבות הטינטייפים ניתן גם להזכיר בהקשר לתעמולה פוליטית. הראשון שזיהה את הפוטנציאל היה אברהם לינקולן. במהלך הקמפיין לנשיאות שניהל נוצרו מאות כפתורי טינטייפ לענידה על דש הבגד עם דיוקנו.


טינטייפים כפתור

חלק מהטינטייפים נצבעו ביד בעזרת מכחול במטרה להוסיף "חיים" למצולם. לעתים האומנים (לרוב אומניות) הפגינו כישרון ויכולת מדהימים והתוצאה הייתה ריאליסטית ומדויקת. בפעמים אחרות, הצביעה הייתה מוגזמת וגסה.



בשליש האחרון של המאה ה-19, הטינטייפים הפכו כה זולים ועניין שבשגרה, עד שאנשי המעמד הבינוני הצטלמו פעמים רבות, לבד או בקבוצות, בהעמדות שונות ומשונות, ואף נתנו ביטוי מצולם למקצועם או לפנטזיות הכי פרועות שלהם. הסטודיו של הצלמים בתקופה זו, היו מלאים באביזרים וברקעים שאפשרו להגשים כמעט כל בקשה אפשרית ולהפכה למציאות מצולמת. תצלומים אלה הפכו לראשונה לביטוי אישי של ממש, לעתים מלווים בהומור, ובמובן זה דומים לסלפי של היום. טינטייפים עם פני המצולמים שולבו ברישומי קריקטורה בגודל אדם, ותפקדו כהומור עצמי או סאטירה של ממש.



טכנולוגיית צילום זאת, שחלחלה לראשונה לשכבות ההמונים והפכה את הצילום לנגיש, זול ועממי, עזרה בטשטוש ההבדלים בין המעמדות בחברה המערבית. תהליכים אלו תרמו לעיצובה מחדש של החברה ולשינויים בהבדלי המגדר, התרבות והפוליטיקה במאות שיבואו לאחר מכן. בנוסף לכך, קידמה טכנולוגיה זו משמעותית את תחום הצילום בכיוונים שקיבל בעידן המודרני.


231 views2 comments
Writer's pictureDror Maayan

Updated: Jul 18, 2022

ברוכים הבאים לבלוג שלנו!





שמי דרור מעיין, אני אמן-צלם המתמחה ויוצר בשלל טכנולוגיות צילום מוקדמות מהמאה ה-19 ובעליו של הסטודיו לצילום עתיק.

ההחלטה לייסד בלוג זה יחד עם רעייתי דר' אמה מעיין, מרצה בכירה בחוג לתולדות האמנות באוניברסיטת חיפה וחוקרת ומומחית לצילום עתיק, הבשילה לאור ההתעניינות ההולכת וגוברת בישראל בשנים האחרונות בצילום היסטורי. מעל שני עשורים שאנו מעורבים במחקר, בהוראה ובאיסוף של צילום עתיק. את הכשרתי המקצועית רכשתי במהלך כמה שנים במרכז החשוב ביותר בתחום, מוזיאון ג'ורג איסטמן ברוצ'סטר, ארה"ב בהנחייתו של פרופ' מארק אוסטרמן, האחראי הישיר לתחייה המחודשת של טכנולוגיית הלוח הרטוב ומומחה ומרצה בעל שם עולמי בתחום ראשית הצילום. ברשותי גם תואר שני בתחום תולדות האמנות מהאונברסיטה העברית.

בבלוג זה אנו מתכוונים לעסוק בנושאים שונים ומגוונים הקשורים בראשית עידן הצילום. נציג טכנולוגיות צילום מוקדמות, נפוצות או נדירות מהמאה ה-19 וראשית המאה ה-20 ונראה איך הן באות לידי ביטוי אמנותי כיום. נדבר על הייחודיות של כל אחת מהן, נציג את הממציאים והצלמים, חומרים ותהליכים, יתרונות וחסרונות, שימושים, אופנות, קשיים ואנקדוטות. נביא ציטוטים נבחרים מכתבי עת ומספרות מקור מהמאה ה-19, וממחקרים או ספרים מודרניים מובילים. נעסוק בהשלכות ההיסטוריות של המצאת הצילום, ובשינויים והחברתיים והפוליטיים שהמצאה זו הביאה. נמליץ על ספרות העשרה או על קטעי וידיאו העוסקים בתחום, אך לא פחות חשוב, נחלוק ונציג פריטים מקוריים ונדירים מהאוסף הפרטי שלנו. צילומים עתיקים בטכנולוגיות שונות, מסמכים, אלבומים, ספרים, ציוד צילום עתיק ומצלמות מקוריות ונדירות משלל המגוון והשימושים שהיו נפוצים במאה ה-19.






הצטרפו אלינו למסע של חזרה בזמן אל המאה ה-19 ואל ראשית עידן הצילום, ששינה את ההיסטוריה והאדם לנצח!


*תכנים ראשונים יעלו בקרוב...



158 views0 comments
bottom of page