• Dror Maayan

ראשית הצילום העממי




הפוסט הראשון שלנו מוקדש לקולודיון רטוב. הסיבה כפולה. היסטורית זו הייתה הטכנולוגיה הרווחת ביותר במאה ה-19 וזו גם טכנולוגיית הצילום שהפכה הפופולרית ביותר כיום בקרב צלמים שמבקשים להתנסות בצילום חומרי-אנאלוגי עתיק שאינו פילם. האחראים על תחייה מחודשת זו בעת המודרנית הם פרופ׳ מארק אוסטרמן ורעייתו פרנס סקאלי אוסטרמן (אצלו זכיתי ללמוד) והם המורים שלימדו את סאלי מאן את טכניקת הלוח הרטוב, כיום אחת הצלמות המובילות והייחודיות בתחום זה. בספרה האוטוביוגרפי של מאן (Hold Still) בעמוד 223 היא מודה לשניהם.


קולודיון רטוב (wet collodion), רקע טכני

נוזל הקולודיון הוא חומר צמיגי (דומה לסירופ מייפל) המתקבל כאשר ממיסים ניטרו צלולוזה מכותנה בתמיסת אלכוהול ואתר. פוטסיום יודיד מוסף לתמיסה זו שמצפה פלטת זכוכית או מתכת בשכבה דקה. הפלטה נטבלת באמבטיה של הלידי כסף הנדבקים לשכבת הקולודיון על מנת להפוך אותה רגישה לאור. לאחר החשיפה לאור במצלמה (צילום), ובעוד הקולודיון רטוב, הפלטה עוברת פיתוח בתנאי חשיכה, שטיפה במים, קיבוע בנתרן ושטיפה נוספת. לאחר שהפלטה מתייבשת היא מצופה בוורניש על מנת להגן על פני השטח. טכניקת הקולודיון הרטוב (לוח רטוב) שימשה בשלושה יישומים: יצירת נגטיב מזכוכית, פוזיטיב מזכוכית (אמברוטייפ) ופוזיטיב ממתכת (טינטייפ).

אמברוטייפ (Ambrotype)

השם הוא נגזרת של המילה היוונית – נצחי. האמברוטייפ הומצא על ידי האמריקאי ג'יימס קוטינג אמברוס ב- 1854. קוטינג השתמש בהמצאת הקולודיון של ארצ'ר מ- 1851 כדי ליצור דימוי פוזיטיבי ישיר על לוח זכוכית, שצידו האחורי מכוסה בבד שחור או נצבע בשחור. כשמתבוננים בלוח הזכוכית על רקע כהה, הדימוי נראה פוזיטיבי (בהירים וכהים כפי שהם במציאות).

טינטייפ (Tintype)

הטינטייפ הומצא על ידי הצרפתי אדולף אלכסנדר מרטין ב- 1853. ב-1856 נרשם פטנט בארה"ב על ידי הצלם המילטון סמית. התהליך הוא קולודיון רטוב (לוח רטוב) הנעשה על לוח מתכת (ברזל) שצופה בזפת שחורה. הדימוי הנוצר על הלוח הוא פוזיטיבי. טכניקה זו הפכה לפופולארית מאוד בשנות מלחמת האזרחים באמריקה (1861-65).



קולודיון רטוב (או לוח רטוב) הומצא ב-1851 על ידי ארצ'ר (1813-185,Frederick Scott Archer), אשר השתמש בקולודיון, חומר אורגני (שילוב בין ניטרוצלולוזה (guncotton), אלכוהול ואתר) נוזלי שקוף ודביק, ששימש לאטימת פצעים, לכיסוי פלטת זכוכית. הנוזל כיסה את הזכוכית באופן אחיד, היה שקוף לגמרי, החשיפה הייתה מהירה מאוד (לזמנה) והנגטיב שהתקבל בשיטתו של ארצ'ר היה חד מאוד. התהליך כולו היה קל וזול בהרבה מהדאגרוטייפ. מהנגטיב שצולם ניתן היה לקבל הדפסי פוזיטיב רבים על נייר, ברורים וחדים וללא טקסטורות וטשטושים. ארצ'ר לא רשם פטנט על טכנולוגיה זו, ישנה סברה שהיה כה עני שלא היה לו כסף לכך. בניגוד לדאגר (Louis Jacques Mande Daguerre, 1787-1851) וטאלבוט (William Henry Fox Talbot, 1800-1877), הוא נמנע מלקרוא לטכנולוגיה החדשה על שמו. צחוק הגורל הוא, שארצ'ר מת צעיר ועני וכמעט נשכח, בזמן שהמצאתו הפכה לנפוצה ביותר במחצית המאה ה-19 ושינתה את עולם הצילום לעד.


כתבי עת לצילום הוצפו בדיונים על השיטה החדשה והיללו את תוצאותיה ואת האפשרויות הרבות שנפתחו בעקבות השימוש בה.

למעשה, רוב רובה של המחצית השנייה של המאה ה-19 עמדה בסימן הקולודיון הרטוב שעמד בבסיס הפיתוחים הרבים שגרמו לצילום להיות פופולרי יותר, עממי יותר, וחופשי יותר. לא רק שמהנגטיב שצולם על זכוכית ניתן היה ליצור פוזיטיבים רבים על נייר, אלא שהזכוכית עצמה יכלה לשמש כפוזיטיב, תצלום יחידני, הידוע כאמברוטיפ.






בנוסף, ניתן היה להשתמש במתכת זולה במקום זכוכית ולהשיג פוזיטיבים – טינטייפים, שהיו זולים מספיק עד שכמעט כל אחד יכול היה להרשות לעצמו לרכוש. השינויים הללו (עליהם נרחיב בהמשך) השפיעו דרמטית על התפתחות הצילום, וקידמו אותו צעד ענק לכיוון הצילום המודרני. כרטיסי ביקור, אלבומי מסע, אלבומים אישיים, צילום אישי והומוריסטי ועוד, כל אלה חווים חוב רב לקולודיון הרטוב.






אפילו המכשול העיקרי של שיטה זו לא הרתיע את הצלמים וחובבי הצילום. הקולודיון מכונה "רטוב" מכיוון שטכנולוגיה זו מאפשרת יצירת דימוי כל עוד החומר נשאר רטוב או לח. עם התייבשות הקולודיון הלוח מאבד את רגישותו, ולא מאפשר צילום. צלם שיצר או יוצר בטכנולוגיה זו חייב להיות יעיל וזריז מספיק כדי לצפות את הלוח, להפוך אותו רגיש לאור בעזרת טבילה באמבטיית כסף, לצלם, לפתח ולקבע, והכל במסגרת 15-20 דקות, על מנת למנוע מהקולודיון להתייבש. מיותר לציין שבמקומות חמים במיוחד כארצנו, זמן זה מתקצר עוד. על מנת להתמודד עם מגבלה בסיסית זו, צלמים שעבדו מחוץ לסטודיו או יצאו למסעות צילום השתמשו בחדר חושך נייד (עגלה רתומה לסוסים, אוהל חשוך או קופסה גדולה ואטומה לאור). הם היו צריכים לחשב היטב את כמויות החומרים והנוזלים שנדרשו להם למסעם זה.


טכנולוגיה הלוח הרטוב הייתה הפשוטה, הזמינה והזולה ביותר מבין כל טכנולוגיות הצילום שקדמו לה והפכה פופולארית ונפוצה מאוד. כמעט כל מי שרק רצה ועם מינימום הכשרה, יכול היה להפוך לצלם פוטנציאלי. כך בלונדון לבדה צלמניות קמו כמעט בכל רחוב הומה ואנשים רבים מצאו במקצוע הצילום רווח נאה וקל. כמעט כל אחד יכול היה לצלם ולהצטלם. הירידה הדרמטית באיכות התצלומים שנוצרו ובעיקר בתצלומי הדיוקן והוזלת תעריפי הצילום, הרחיקה בשנות ה-60 של המאה ה-19 צלמים יידועי שם ומובילים כמו פנטון ( 1819-1869 Roger Fenton) ולה גריי ( 1820-1884, Gustave Le Gray) מהתחום.



 

טינטייפ



הטינטייפ (TINTYPE), שהומצא בסביבות 1856 זכה לפופולריות רבה במיוחד באמריקה בזכות עמידות החומר המתכתי. זהו צילום פוזיטיב, יחידני, הנוצר ישרות במצלמה. כמו בכל צילום פוזיטיב במאה ה-19, בתצלום המתקבל קיים היפוך בין ימין לשמאל (הבעיה ניכרת בעיקר בהיפוך טקסט אם קיים בתצלום). צילום הטינטייפ לא ניתן היה לשכפול אך במהרה, התגברו הצלמים והממציאים על מגבלה זו, והחלו להשתמש במצלמות מרובות עדשות שאפשרו לצלם טינטייפים רבים בו זמנית.

טינטייפ שנוצר במפעל המקורי של נף

השם הראשון שניתן לטכנולוגיה זו היה MELAINOTYPE (כהה או שחור), שפיתחו בארה"ב המילטון סמית (HAMILTON SMITH) ב-1854 ופיטר נף ( PETER NEFF ), שגם רשם עליה פטנט ב-1856. הטכנולוגיה שופרה באופן ניכר על ידי בנו של נף שהמשיך לצלם בה לאורך שנים רבות והפך אותה לפופולרית ביותר. טכנולוגיה זו הייתה ידועה גם בשם ferrotype (מהמילה ברזל), שם שניתן לה על ידי ממציא אחר VICTOR GRISWOLD, שעבד במקביל לסמית ונף.


השמות הללו לא תפסו בקרב הציבור הרחב שנהג לכנות את התצלומים הללו בפשטות טינטייפ (עשויים מפח). הטינטייפ הפך כה פופולרי באמריקה שהביטוי "לא על הטינטייפ שלך" הפך מטבע לשון. מקורות כתובים מוקדמים, כמו גם היסטוריונים של הצילום התייחסו לטינטייפ כנחות יותר מהאמברוטייפ (פוזיטיב על זכוכית). כבר ב-1868 הטינטייפים נחשבו לנטולי איכויות אמנותיות אמתית בהשוואה לטכנולוגיות צילום אחרות. ועם זאת, הטינטייפים שנוצרו בשנות ה-50 וה-60 הציגו איכות גבוהה בצד צילום נגיש ופופולרי. גם בהמשך המאה, חלק מהסטודיו לצילום המובילים, שמרו על איכות בלתי מתפשרת, אך פעמים, זמינותה הרבה של הטכנולוגיה ומהירות הצילום, באו על חשבון האיכות.




Humphrey's journal of the daguerreotype and photographic arts 13 (1861-2)

שיא השימוש בטכנולוגיה זו היה במלחמת האזרחים האמריקאית (1861-65). צלמים המתמחים בטינטייפים יצאו לשדות הקרב ולמחנות הצבא, מצויידים בחדר חושך נייד, על מנת לצלם דיקנאות של החיילים, מנציחים אותם לעד. דיקנאות אלה, סוג של תמונות פספורט, נשלחו למשפחתם, חבריהם ואהובותיהם, ולעתים שרדו כזיכרון ויזואלי יחיד מאותו חייל.




טינטייפים נאספו לאלבומים משפחתיים, ובמיוחד מעניינים טינטייפים מסוג 'אבן חן' (GEM TINTYPE). טינטייפים קטנים שניתן היה לשמור באלבומים מיניאטוריים ולנייד אותם ממקום למקום ובכך לשמר את זיכרון הקרובים והאהובים, בעידן של נדודים והתיישבות חלוצית. בנוסף, צילומי הטינטייפ הפכו לעדויות משפטיות של ממש וצורפו למסמכים שונים, כדוגמת תעודות נישואין.


את חשיבות הטינטייפים ניתן גם להזכיר בהקשר לתעמולה פוליטית. הראשון שזיהה את הפוטנציאל היה אברהם לינקולן. במהלך הקמפיין לנשיאות שניהל נוצרו מאות כפתורי טינטייפ לענידה על דש הבגד עם דיוקנו.


טינטייפים כפתור

חלק מהטינטייפים נצבעו ביד בעזרת מכחול במטרה להוסיף "חיים" למצולם. לעתים האומנים (לרוב אומניות) הפגינו כישרון ויכולת מדהימים והתוצאה הייתה ריאליסטית ומדויקת. בפעמים אחרות, הצביעה הייתה מוגזמת וגסה.



בשליש האחרון של המאה ה-19, הטינטייפים הפכו כה זולים ועניין שבשגרה, עד שאנשי המעמד הבינוני הצטלמו פעמים רבות, לבד או בקבוצות, בהעמדות שונות ומשונות, ואף נתנו ביטוי מצולם למקצועם או לפנטזיות הכי פרועות שלהם. הסטודיו של הצלמים בתקופה זו, היו מלאים באביזרים וברקעים שאפשרו להגשים כמעט כל בקשה אפשרית ולהפכה למציאות מצולמת. תצלומים אלה הפכו לראשונה לביטוי אישי של ממש, לעתים מלווים בהומור, ובמובן זה דומים לסלפי של היום. טינטייפים עם פני המצולמים שולבו ברישומי קריקטורה בגודל אדם, ותפקדו כהומור עצמי או סאטירה של ממש.



טכנולוגיית צילום זאת, שחלחלה לראשונה לשכבות ההמונים והפכה את הצילום לנגיש, זול ועממי, עזרה בטשטוש ההבדלים בין המעמדות בחברה המערבית. תהליכים אלו תרמו לעיצובה מחדש של החברה ולשינויים בהבדלי המגדר, התרבות והפוליטיקה במאות שיבואו לאחר מכן. בנוסף לכך, קידמה טכנולוגיה זו משמעותית את תחום הצילום בכיוונים שקיבל בעידן המודרני.


119 views2 comments
  • Dror Maayan

ברוכים הבאים לבלוג שלנו!





שמי דרור מעיין, אני אמן-צלם המתמחה ויוצר בשלל טכנולוגיות צילום מוקדמות מהמאה ה-19 ובעליו של הסטודיו לצילום עתיק.

ההחלטה לייסד בלוג זה יחד עם רעייתי דר' אמה מעיין, מרצה בכירה בחוג לתולדות האמנות באוניברסיטת חיפה וחוקרת ומומחית לצילום עתיק, הבשילה לאור ההתעניינות ההולכת וגוברת בישראל בשנים האחרונות בצילום היסטורי. מעל שני עשורים שאנו מעורבים במחקר, בהוראה ובאיסוף של צילום עתיק. את הכשרתי המקצועית רכשתי במהלך כמה שנים במרכז החשוב ביותר בתחום, מוזיאון ג'ורג איסטמן ברוצ'סטר, ארה"ב בהנחייתו של פרופ' מארק אוסטרמן, האחראי הישיר לתחייה המחודשת של טכנולוגיית הלוח הרטוב ומומחה ומרצה בעל שם עולמי בתחום ראשית הצילום. ברשותי גם תואר שני בתחום תולדות האמנות מהאונברסיטה העברית.

בבלוג זה אנו מתכוונים לעסוק בנושאים שונים ומגוונים הקשורים בראשית עידן הצילום. נציג טכנולוגיות צילום מוקדמות, נפוצות או נדירות מהמאה ה-19 וראשית המאה ה-20 ונראה איך הן באות לידי ביטוי אמנותי כיום. נדבר על הייחודיות של כל אחת מהן, נציג את הממציאים והצלמים, חומרים ותהליכים, יתרונות וחסרונות, שימושים, אופנות, קשיים ואנקדוטות. נביא ציטוטים נבחרים מכתבי עת ומספרות מקור מהמאה ה-19, וממחקרים או ספרים מודרניים מובילים. נעסוק בהשלכות ההיסטוריות של המצאת הצילום, ובשינויים והחברתיים והפוליטיים שהמצאה זו הביאה. נמליץ על ספרות העשרה או על קטעי וידיאו העוסקים בתחום, אך לא פחות חשוב, נחלוק ונציג פריטים מקוריים ונדירים מהאוסף הפרטי שלנו. צילומים עתיקים בטכנולוגיות שונות, מסמכים, אלבומים, ספרים, ציוד צילום עתיק ומצלמות מקוריות ונדירות משלל המגוון והשימושים שהיו נפוצים במאה ה-19.






הצטרפו אלינו למסע של חזרה בזמן אל המאה ה-19 ואל ראשית עידן הצילום, ששינה את ההיסטוריה והאדם לנצח!


*תכנים ראשונים יעלו בקרוב...



131 views0 comments